טיול בעקבות מרד המכבים

מסלול

מרד המכבים, הנקרא גם מרד החשמונאים, היה מרד מוצלח של היהודים נגד השלטון היווני בארץ ישראל בתקופת בית שני. לאחר המרד קמה בארץ ממלכת החשמונאים, ממלכה יהודית עצמאית, ואת הצלחת המרד אני חוגגים בחג החנוכה. מרבית הטיולים המאורגנים המוגדרים טיולים "בעקבות המכבים" נערכים מחוץ ליהודה ושומרון והרחק מאתרי הקרבות. כאן מובאת הצעה למסלול העוקב אחרי אתרי המרד העיקריים, צעד אחר צעד. הוא מתאים לרכבים פרטיים וניתן לבצע אותו במלואו או באופן חלקי. חלק מהמסלול עובר בכבישים רגישים בטחונית שאירעו בהם בעבר יידויי אבנים, אך בכל המסלול הנסיעה היא בכבישים המקשרים בין ישובים ישראליים בהם יש תנועת מכוניות של התושבים הישראליים.

רקע היסטורי

המקור ההיסטורי העיקרי על המרד הוא ספר מכבים, הנקרא גם ספר חשמונאים - מהספרים החיצוניים לתנ"ך.

לאחר שיבת ציון בעקבות הצהרת כורש, לא הוקמה מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל אלא פחווה תחת שלטון האימפריה הפרסית. עם זאת, היהודים נהנו מאוטונומיה פנימית והשלטון נמנע מלהתערב בענייניהם הפנימיים. בשנת 334 לפנה"ס פרצה מלחמה בין ממלכת יוון לממלכת פרס. המלחמה התחילה בפלישתו של אלכסנדר מוקדון, מלך יוון, לשטחי האימפריה הפרסית באסיה הקטנה והגיעה בשנת 332 לפנה"ס לארץ ישראל. לאחר מותו של אלכסנדר הגדול התחוללו מאבקי כוח בין יורשיו - התלמיים והסלאוקיים. ארץ ישראל עברה מספר ידיים ובסופו של דבר הייתה לנחלתם של מלכי בית תלמי, מלכי מצרים ההלניסטית.

המלכים הסלאוקים טענו שהארץ הובטחה להם מכוח הסכמים שנכרתו בינם לתלמיים, אך למרות זאת סירבו התלמיים לוותר על הארץ. כתוצאה מכך פרצו 6 מלחמות בין הסלאוקים לתלמיים הידועות בשם המלחמות הסוריות. במלחמה הסורית החמישית הצליח אנטיוכוס השלישי מבית סלאוקוס לכבוש את הארץ מידי התלמיים.

הפסדו של אנטיוכוס השלישי במלחמה נגד הרומאים באסיה הקטנה רושש את אוצר הממלכה והעמידו אותה בפני חובות לרומאים. בשל כך החל אנטיוכוס השלישי לעקל מאוצרות המקדשים של עמים בשליטתו ואף נהרג במהלך אחד הנסיונות הללו. יורשו סלאוקוס הרביעי ירש גם את החובות והמשיך לעקל כספים מאוצרות המקדשים ובכללם מאוצר המקדש היהודי בירושלים. לאחר הרצחו של סלאוקוס הרביעי שלט אחיו אנטיוכוס הרביעי, שהטיל גזרות קשות נגד היהודים וחילל את בית המקדש. 

ההתנגשות הראשונה עם אנטיוכוס הרביעי אירעה בעת שניסה לשדוד את המקדש בשנת 170 לפנה"ס. עם שובו של אנטיוכוס ממסעו הראשון למצרים הוא פשט על בית המקדש ושדד את הכלים שבו. שוד זה התקבל בסערה גדולה אצל היהודים, והכהן הגדול יאסון (יהושע) בראש כוח צבאי תקף את ירושלים ודחק את המתיוונים מכל העיר אל המצודה שבהר הבית. אנטיוכוס פשט על העיר כדי לדכא את המרידה ותושבי העיר נטבחו על ידי צבאו. זמן קצר לאחר מכן אפולוניוס מושל השומרון ערך בתושבי ירושלים טבח נוסף. בעיר הוקמה מצודה שבה התבצרו המתיוונים ששלטה על בית המקדש ועל הנעשה בעיר, והחיילים הסוריים-יוונים החלו לקיים פולחן עבודה זרה בבית המקדש עצמו. על היהודים הוטלו מסים כבדים, וחלק נכבד מאדמותיהם הוחרם לטובת המתיישבים היווניים. בעקבות הטבח, הגזרות הכלכליות וחילול בית המקדש נטשו רבים מן היהודים את העיר.

גזירות אנטיוכוס

בשנת 167 לפנה"ס פרסם אנטיוכוס שורה ארוכה של גזרות, שכוונו נגד הדת היהודית. הגזרות נועדו למנוע את קיום המצוות, ולהכריח את היהודים לעבוד עבודה זרה:
  • הפסקת העלאת הקרבנות והזבחים וניסוך הנסך בבית המקדש.
  • דרישה לחלל שבתות וחגים.
  • לטמא את בית המקדש על ידי בניית מזבחות עבודה זרה במקדש, הקרבת חיות טמאות ודרישה לקרוא אותו על שם זאוס האולימפי.
  • איסור קיומה של ברית המילה.
  • דרישה מהיהודים לאכול מאכלים לא כשרים.
  • החלפת חוקי התורה בחוקת המלך ואיום בעונש מוות למי שייתפס מפר את הוראות המלך.
  • היהודים הוכרחו להשתתף בתהלוכות של האל דיוניסוס ובימי ההולדת של המלך. 
  • זכות הלילה הראשון לנציב, שבה כל אישה שהתחתנה הייתה צריכה לבלות את הלילה הראשון איתו.
"קשה היה לכולם וכבד פרץ הרשעה: כי המקדש היה מלא על ידי הגויים ניאוף והוללות בהתעלסם עם זונות ובחצרות הקודש היו קרבים אל נשים ומביאים שמה דברים אשר לא יובאו: והמזבח היה מלא דברים האסורים מן התורה: ואי אפשר היה לשבות ולא לשמור את חגי האבות ולא להיקרא בשם יהודי בכלל: ויהיו סוחבים אותם אנוסים במרירות ביום הולדת המלך בכל חודש אל אכילת הזבחים ובהיות חג דיוניסוס היו נאנסים להלך בתהלוכת דיוניסוס והם מעוטרים עטרות קיסוס:" (– מכבים ב', ו', א' - ח')

גזירות אנטיוכוס הובילו למרד שהנהיג הכהן הגדול מתתיהו בעזרת בנו יהודה המכבי. המרד הצליח, בית המקדש טוהר ובארץ ישראל קם שלטון עצמאי של בית חשמונאי, צאצאיו של מתתיהו הכהן.


מפת קרבות מרד המכבים. הטיול עוקב אחר מסעי המלחמה בתוך אזור
השליטה של המורדים, המסומנים בחצים אדומים.
1. מודיעין

התחנה הראשונה של הסיור היא קברות המכבים, אתר הנמצא בסמוך לכביש 443 בין העיר מודיעין ליישוב מבוא מודיעים. במקום יש רחבת חנייה משם הולכים ברגל בשביל כורכר ופונים ימינה לאזור המסולע.

מול מקום זה, מצידה השני של גדר ההפרדה באזור הכפר הערבי מידיה, היתה העיר מודיעין בתקופת בית שני. לפני פרוץ המרד, פקידים נשלחו למודיעין כדי לקיים את הטקסים הפגאניים. מתתיהו הכהן, בן יוחנן בן שמעון החשמונאי, שהיה כהן שגר בעיר יחד עם חמשת בניו לא יכלו לעמוד מן הצד ורצחו את הפקידים. המרד פרץ בשנת 167 והיה למלחמה עקובה מדם נגד השלטון הסלאוקי ולמלחמת אזרחים אכזרית בין מתייוונים ליהודים שנותרו נאמנים למסורות העתיקות.

מתתיהו הכהן הרים את נס המרד במודיעין והיה מנהיגו הראשון, אך הוא היה אדם מבוגר ונפטר שנה לאחר פרוץ המרד. בנו, יהודה המכבי, קיבל עליו את הפיקוד. על פי ספר מכבים, מתתיהו כבור באתר בו אנו נמצאים, המזוהה כקברות המכבים.

ליהודים לא היה צבא מסודר והגיוס היה על בסיס התנדבותי. המרד פרץ במודיעין ועד מהרה עבר לאזור הרי גופנה שממזרח למודיעין, אזור קשה למעבר לכוחות גדולים וקל למארבים‏.

בשנה הראשונה של המרד לא פגעו המורדים בשלטון הסלאוקי, אלא ריכזו את התקפותיהם על המתייוונים. בנוסף, השתלטו המורדים על כפרי האזור, שמרבית תושביהם הזדהו עם המורדים, התנדבו לצבאם וסייעו לו בכל דרך אפשרית. השלטון הסלאוקי לא יכול היה לסבול נוכחות מרדנית בלב אזור שהיה נתון לשליטתו ונעשו הכנות לדיכוי המרד.

תוך כמה שנים התפשטה ההשפעה של המורדים גם מחוץ לאזור הסמוך למודיעין ותומכים רבים במרד נמצאו גם דרומית לירושלים. בהמשך פלשו צבאות המורדים גם בעבר הירדן המזרחי, גלעד, בשן, גליל ואדום.

2. מעלה לבונה

תחנה זו נמצאת הרחק מיתר התחנות, ולאחריה המסלול ממשיך מאזור מודיעין. במידה ובוחרים לדלג עליה, יש להמשיך ישירות לתחנה מספר 3 (בית חורון).

הגעה למעלה לבונה: נוסעים על כביש 443 לכיוון המרכז עד למחלף בן שמן. משם מוסעים בכביש 6 (או לחילופין - בכביש 444) עד למחלף קסם. משם נוסעים בכביש 5 עד לצומת תפוח, שם פונים שמאלה לכביש 60 בכיוון ירושלים. ממשיכים עד הפנייה הראשונה ימינה ליישוב מעלה לבונה. ניתן לעצור בדרך העולה אל היישוב בחאן א-לובאן, או בתוך היישוב.

באזור זה נערך קרב מעלה לבונה, הקרב הראשון בין צבאו של יהודה המכבי לצבא הסלאוקי. הכוחות הסלאוקים שישבו בירושלים לא הספיקו להחזקה במצודה ובו זמנית טיהור הדרכים ודיכוי המרד ואפלוניוס, מושל שומרון, יצא בראש כוחותיו לדכא את ההתקוממות. 

צבאו של אפולוניוס נאלץ לעבור בהרים ונחשף עד מהרה על ידי מרגליו של יהודה המכבי. צבאו של אפולוניוס הופתע בלילה בעוברו במעלה לבונה על ידי צבאו של יהודה המכבי. עקב תנאי השטח במקום, המהווה מעיין "צוואר בקבוק", הצבא הסלאוקי הובס ורבים מחייליו נהרגו, כולל אפולוניוס עצמו. כדי לכבות במהירות את אש המרד נשלח המצביא סירון בראש כוחות צבא סלאוקים סדירים, כשהוא מספח אליו במהלך הדרך כוחות נוספים, ובכללם מתנדבים מקרב המתייוונים. גם סירון נתקל במארב, והובס בקרב בית חורון.

3. בית חורון

במידה ונסענו למעלה לבונה, יש לחזור למודיעין באותה הדרך בכיוון ההפוך. ממשיכים בכביש 443 לכיוון ירושלים עד ליישוב בית חורון. במקום זה נערך קרב בית חורון.

הפעם בחרו הסלאוקים בנתיב שונה. במקום להסתער ישירות על מעוז המורדים בהרי גופנה בצפון הרי יהודה, בחר המצביא הסלאוקי לעבור דרך השפלה, לאסוף תגבורות ולתקוף את המורדים מכיוון מערב. הדרך עד יהודה עברה בשטח ידידותי לשלטון הסלאוקי, אך בהתקרבו ליהודה השתנו הנסיבות. היה על הצבא הסלאוקי לעבור במעבר הרים לא גבוה במיוחד, אך תלול מאוד, צר ומבותר בין בית חורון עליון לבית חורון תחתון. במעבר זה יש שפע של נקודות בהן כח לא גדול במיוחד יכול לארוב לכח הגדול ממנו פי כמה ולהביסו תוך כדי שהוא משתמש בתנאי השטח הנוחים להגנה.

הקרב עצמו היה קצר למדי. המורדים ארבו לשדרת המסע הסלאוקית שנעה בטור עורפי דק במעלה הדרך התלולה. הם התנפלו עליה והפילו פה כמה מאות חללים. יתרת הצבא הסלאוקית נסוגה משדה הקרב וברחה לכיוון דרום ודרום מערב לאזור בו היו לסלאוקים תומכים רבים, בהם גם אדומים.

4. אמאוס

חוזרים למודיעין בכביש 443. פונים שמאלה בכניסה לעיר (דרך יאיר פרג) וממשיכים ישר בדרך מנחם בגין עד לשדרות החשמונאים, שם פונים שמאלה. ממשיכים עד הגעה לצומת T, שם פונים בכביש 3 ימינה. ממשיכים על פי השילוט למנזר אמאוס (אזור לטרון). במקום זה נערך הקרב הבא במרד המכבים - קרב אמאוס.

השלטונות הסלאוקים הצליחו לגייס צבא לא גדול שלא עלה על 10,000 חיילים לדיכוי המרד. בירידתם דרומה לעבר מעוזי המורדים הצטרפו לצבא זה מיליציות מקרב המתיוונים ותומכי הסלאוקים מקרב תושבי אדום ופלשת שכוחם הצבאי היה דל ואיכותם לא גבוהה במיוחד, אך מספרם הכפיל את גודל הכוח הסלאוקי.

גם הפעם ירד הצבא הסלאוקי לאורך השפלה והגיע ליהודה מן המערב. הצבא היווני הקים מחנה מבוצר בתוך עמק איילון, לא רחוק מאמאוס, שנמצאה במקום טקטי נוח, שעל שמה קיבל הקרב את שמו. אמאוס שוכנת על פרשת דרכים וניתן לעלות ממנה לכיוון ירושלים בכמה דרכים. דרכים אלה אל לב ארץ יהודה הן קשות ומבותרות ואף מסוכנות יותר מזו שעברה דרך בית חורון, אך גם דרכים אלה שימשו בעת העתיקה את הצבאות הפולשים. יחד עם זאת, דרכים נוחות מחברות את אמאוס לשפלה וגם האוכלוסייה במקום הייתה ידידותית יחסית.

צבאו של יהודה המכבי, שעל פי הערכתו של בר כוכבא מנה לפחות 6,000 חיילים, התרכז במקום הקרוי מצפה למול ירושלים וקיימו עצרת תפילה המונית כ-7 ק"מ צפונית לירושלים (היום נבי סמואל). כמו כן, צמו במשך יממה וערכו טקסים דתיים שונים. הטקסים השונים, שבוצעו במתכונת דומה לטקסים המוזכרים בספרי הנביאים נועדו לרומם את מורל הלוחמים. הפעולות שננקטו להפעלת האלוהות לקראת קרב אמאוס: צום, צעקה, תקיעה בחצוצרות, חגירת שק ואפר, פרישת ספרי התורה, נשיאת בגדי כהונה, ביכורים, מעשרות, מינוי מפקדים, ושילוח היראים.

הפיקוד הסלאוקי ידע שצבא המורדים מתרכז באזור מצפה. היחידות המובחרות של הצבא הסלאוקי, שכללו גם חלק מהפרשים, יצאו למסע לילי לכיוון מצפה בליווי סיירים מקומיים, כדי להפתיע את המורדים.

הפיצול של הכח הסלאוקי נודע למורדים, שעקבו בדריכות אחר הנעשה במחנה הסלאוקי. יהודה המכבי השתמש ביציאתו של חלק גדול מהכוח האיכותי שהיה בצבא הסלאוקי ויצא עם כמה אלפים מחייליו המובחרים לתקוף את המחנה הסלאוקי. יהודה התקרב למחנה הסלאוקי וארב לו במשך שעות הלילה כדי לפתוח במתקפה עם שחר.

פטרולים סלאוקים רכובים גילו את המורדים עם שחר. כוחות משמר שהיו בנמצא החלו לצאת מהמחנה לגבעות כדי להדוף את ההתקפה, אך גורם ההפתעה סייע למורדים, ובקרב שהתפתח במקום הובסו הכוחות הסלאוקים ונסוגו מהגבעות למישור. המורדים דלקו אחר הנסים ונכנסו אחריהם לתוך המחנה. בקרב שהתפתח במקום הביסו המורדים לחלוטין את הכוחות הסלאוקים שלא היו מאורגנים כיאות. הסלאוקים נסו מרחק של כ-7 ק"מ עד המבצר הקרוב ששכן בגזר. אחרים ברחו לכיוון הערים ההלניסטיות יבנה ואשדוד.

5. בית צור

מלטרון נוסעים בכביש 1 לכיוון ירושלים. פונים בכביש 38 לכיוון בית שמש. מבית שמש נוסעים לכיוון צור הדסה ובית"ר עילית וממשיכים בכביש 375 עד לכביש 60. נוסעים בכביש 60 בכיוון חברון עד ליישוב כרמי צור. לפני הכניסה ליישוב, משמאל לכביש, ישנה גבעה ממנה נשקף נוף לעיירה חלחול שבפאתיה נמצא האתר בו אירע קרב בית צור.

קרב בית צור שנערך בשנת 164 לפנה"ס הוא העימות הישיר הראשון בין המורדים החשמונאים לדרג מדיני בכיר של האימפריה הסלאוקית. התערבות זו של הדרג הבכיר נבעה מכישלון המושלים המקומיים לדכא את המרד ולהחזיר את השקט ליהודה. ליסיאס, המושל של החלק המערבי של האימפריה הסלאוקית יצא בראש כוחותיו כדי להדביר את המרד.

לאחר שהשתלט יהודה המכבי על ירושלים, טיהר את המקדש, חנך אותו, חידש בו את העבודה - הוא התפנה, יחד עם שאר אחיו, להמשך מימוש מטרות המרידה: מאבק ביוונות ובהתיוונות. בינתיים מת אנטיוכוס הרביעי אפיפנס במהלך מסע צבאי במזרח, ותחתיו עלה היורש בן ה-9, אנטיוכוס החמישי, אאופטור, ששלט בממלכתו באמצעות המצביא המהולל ליסיאס.

יהודה המכבי ניהל פעולת מצור כדי לפרוץ אל מצודת החקרה, המעוז ההלניסטי הסמוך למקדש, ששימש הסמל האחרון באזור יהודה של השלטון הסלאוקי. חיל המצב שהיה במבצר ותושביו הזעיקו את הצבא הסלאוקי. הכוח הסורי-הלניסטי הגיח מצפון, ביצע תפנית מזרחה, ומכיוון דרום מערב לירושלים הצפין לעבר בית לחם כדי להלום במורדים. יהודה גייס את כוחותיו והתארגן לירידה מירושלים כדי להתעמת עם הצבא הסורי.

הפעם בחר הפיקוד הסלאוקי לנסות לפלוש לשטחי המורדים מדרום דרך שטחי אדום, שהייתה אוהדת לסלאוקים. בדרכם ניצבה בית צור שהייתה מבוצרת וכיבושה היה כרוך בקושי רב. בית צור לא ניצבה על הדרך הראשית וניתן היה, כעקרון לעקוף את החסימה בבית צור, אבל השארת מעוז מורדים בעורף הצבא המתקדם הייתה עלולה להמיט אסון על הכח הפולש. לכן, בחרו הסלאוקים לצור על העיר.

ליסיאס התמקם עם כוחותיו דרומית לבית צור והקים שם מחנה, כשאחת ממטרותיו העיקריות הייתה לתת לחייליו מנוחה, לאחר שבעה שבועות של מסע צעידה. בית צור אמורה הייתה מבחינת המורדים לעכב, אם לא לחסום בכלל, את מהלכיו של ליסיאס בדרכו לירושלים. לליסיאס, כאמור, אצה הדרך לסיים את המערכה במהירות יחסית. גורם נוסף שזירז את מהלכיו של ליסיאס היה, שבשעה שהחלה המיתקפה על בית צור התנהלה סביב החקרה, כאמור, מלחמת מצור ביוזמת יהודה המקבי. למרות יתרון הכוח הסורי-סלאוקי, נאלץ ליסיאס להתעכב שבעה שבועות יקרים כדי לסיים את משימתו בהבקעת חומות בית צור או בהכנעת העיר ברעב ובצמא.

בית צור נפלה לאחר מצור. צבא המורדים שהגיע בכוח גדול למדי וכלל לפחות 10,000 לוחמים התחיל להטריד את הצבא הסלאוקי. לכלל התנגשות של ממש לא הגיעו כי ליסיאס נאלץ לשוב במהרה לאנטיוכיה כשנודע לו על מותו של אנטיוכוס הרביעי. ענייני מדינה חשובים אלה היו גורליים הרבה יותר מהמשך המערכה נגד המורדים וליסיאס בחר לוותר על המשך הלוחמה בשלב זה.

בעקבות הניצחון על הסלאוקים, יהודה המכבי עלה על ירושלים. צבאו הגיע להר ציון ומצא כי הר הבית שמם ועשבים צומחים במקום. שטח המקדש טוהר ועל הכהנים ציווה להחליף את אבני המזבח באבנים חדשות וכך נבנה מזבח חדש. הם חידשו את עבודת בית המקדש: שמו מנורה, מזבח קטורת ואת שלחן הפנים. ולאחר מכן חנכו את המקדש, אותו אנו חוגגים עד היום כחג החנוכה. וכך נכתב בספר מכבים:

"ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים. ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה. ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים, ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם. ויפארו את פני ההיכל בעטרות ובמגיני זהב ויחטאו את השערים ואת לשכות הכוהנים, וישימו את הדלתות. ותהי שמחה גדולה בכל העם, כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'".

6. בית זכריה

חוזרים צפונה בכביש 60 בכיוון ירושלים עד היישוב אלון שבות שבגוש עציון. בין היישוב אלון שבות ליישוב ראש צורים נמצא כפר ערבי קטן בשם בית סכריא שמרבית תושביו עובדים באלון שבות. מקום זה נמצא על חורבות היישוב בית זכריה שבקרבתו אירע קרב בית זכריה.

קרב בית זכריה התחולל בשנת 162 לפנה"ס‏ בקרבת היישוב בית זכריה בין כוחות המורדים בראשות יהודה המכבי לבין צבא סלאוקי בפיקוד ליסיאס. היה זה הקרב הראשון אליו הגיעו הסלאוקים עם צבא גדול, שכלל את מיטב היחידות המלכותיות, בהן גם פילים. הקרב הסתיים בתבוסת המורדים. הקרב זכור גם במעשה הגבורה של אלעזר החורני שהקריב עצמו תחת הפיל שדקר למוות.

כפר שלם (דרומית מרמאללה)

הקרבות הבאים נמצאים במזרח ירושלים ובסמוך לרמאללה והם לא נכללים במסלול המומלץ. ניתן להתרשם מהאזור במצפים השונים שמצפון לירושלים.

קרב שלמא היה הקרב השישי במרד המכבים. בשנת 162 לפנה"ס, ניקנור, שהיה מפקד כח הפילים, נשלח לארץ יהודה במטרה להחזיר את השליטה היוונית על הארץ. הוא חבר לצבא היווני, אשר עדיין החזיק מעמד בחקרא שבירושלים, ומשם ניסה לחדש את השלטון היווני ב"דרכי שלום". בספר מכבים נכתב: "וישלח במרמה מלאכים אל יהודה ואל אחיו ודברי שלום בפיהם לאמור אל נא תהי מריבה ביני וביניכם לכן במתי מעט אבוא אליכם ונדברה יחד."

יהודה המכבי נענה לו ובקש לפגוש אותו. ברגע האחרון זיהה יהודה המכבי את המארב וברח. ניקנור נערך לקרב עם צבאו של יהודה, שפרץ בכפר שלמה. בקרב זה נוצח הצבא הסלאוקי, ונסוג לחקרא שבירושלים.

חדשה (עדסה) - דרומית לקלנדיה

ניקנור נערך עם צבאו מחדש ויצא מירושלים, וחנה בבית חורון, שם הוא קיבל תגבורת שהגיעה מסוריה. יהודה המכבי חנה בחדשה ותחת פיקודו היו בין 2,000 ל-3,000 חיילים. יהודה נמנע מלתקוף את הצבא הסלאוקי במעלה בית חורון. הוא התפלל יחד עם כוחותיו ויחד בקשו את עזרת האל, תוך כדי אזכור פרשת מצור סנחריב על ירושלים בתקופה האשורית, כשמלאך ה' היכה באשורים הצרים. איזכור אירוע זה נועד להפיח אומץ לב בקרב הלוחמים המכבים, כפי שהתחולל בקרבות קודמים כמו באמאוס.

שני הצבאות נערכו זה מול זה: "ובהיערך הצבא, והחיות (הפילים) הוצבו בצד הנכון, והפרשים נערכו באגפים... ולוחמי ניקנור צעדו לקול חצוצרות ותרועת מלחמה, ואנשי יהודה לקול קריאות ותפילות אסרו את המלחמה עם האויבים, ונלחמים בידיהם ומתפללים אל האלוהים בלבותיהם". ניקנור, שפרץ בראש צבאו, נהרג בקרב. לאחר מותו של ניקנור נפל המוראל בקרב הצבא הסלאוקי, והוא החל לסגת בבהלה. החיילים הסלאוקים השליכו מעליהם את נשקם כדי להקל על מנוסתם החפוזה.

הכוחות הסלאוקים הנמלטים עשו דרכם לכיוון גזר שהיה מבצר סלאוקי. צבא יהודה שדלק אחריהם השמיד כ-9,000 לוחמים, "ויצאו מכל כפרי יהודה מסביב ויכתרו אותם (את הסלאוקים הנסים) ויפנו אלה נוכח אלה ויפלו כולם בחרב ולא נשאר בהם עד אחד".

בפקודתו של יהודה נכרת ראשו של ניקנור ועימו יד ימינו והללו הוצגו לראווה מול ירושלים, כדי לעודד את הלוחמים ואת רוח תושבי ירושלים. גם שלל רב וביזה הציג יהודה מול חומות העיר. יום מפלתו של צבא ניקנור הונצח כחג לדורות בשם "יום ניקנור".

אלעשה (רמאללה)

קרב אלעשה, שהתרחש בשנת 161 לפנה"ס, היה קרב בין כוחות החשמונאים לכוחות סלאוקיים, במסגרת מרד החשמונאים, בו הפסידו החשמונאים ויהודה המכבי נהרג.

בקרב השתתפו 800 חיילים יהודיים בפיקוד יהודה המכבי, ומולם ניצבו כ-20,000 לוחמים רגליים ו-2,000 פרשים סלאוקיים, בפיקודו של בקכידס. בטרם הקרב היו עם יהודה כ-3,000 לוחמים, אך כששמעו וראו כמה חיילים סלאוקים הגיעו, חששו רבים מחייליו מעימות ונמלטו, וכך נשאר הוא עם 800 איש בלבד.

הכוח הסלאוקי הגיע ממזרח ב"דרך הגלגל" ונכנס לאזור בנימין כשהוא עובר ליד הר בעל חצור, ומשם מדרים לכיוון בארה (אל בירה של היום), עד לאלעשה שזוהתה על ידי איבל עם חירבת אל-עשי, השוכנת במבואותיה הדרומיים של רמאללה.

בעקבות העריקה הגדולה מסופר כי "נשבר ליבו" של יהודה המכבי, אך בכל זאת הוא עודד את חייליו להיכנס לקרב. בתשובה לדברי החיילים לנוס לפני הקרב ולהציל את נפשותיהם, הוא מצהיר בפני כולם שילחם עד מוות: "חלילה לי מעשות את הדבר הזה לנוס מהם ואם קרב יומנו ומתנו בגבורה בעד אחינו".

מטרתו של יהודה הייתה, כנראה, לנסות להרוג את בקכידס עצמו בראשית הקרב, ולגרום בכך מבוכה לאנשיו. ברם, ניסיון זה נכשל, ואנשיו של בקכידס גוננו עליו. הקרב היה קשה וארוך: "ותרעש הארץ מקול מחנותיהם ותהי המלחמה ארוכה מהבוקר עד הערב... ותכבד המלחמה ויפלו חללים מאלה ומאלה; ויהודה נפל והנשארים נסו".

יהודה נהרג במהלך הקרב. לאחר הקרב מצאו אחיו של יהודה את גופתו וקברו אותו. יונתן הוופסי, אחיו, לקח על עצמו את הנהגת המרד כשלצידו עומד אחיו הבכור - שמעון התרסי.


גבולות ממלכת החשמונאים
תבוסת הסלאוקים

הסלאוקים חידשו את אחיזתם ביהודה ובירושלים, אך שלטונם לא האריך ימים בגלל סכסוכים פנימיים בחצר הסלאוקית ומסיבות גאו-פוליטיות נוספות: מרידות נוספות במחוזות המזרחיים של האימפריה, יחד עם חילופי שלטון תכופים ובחישת הרומאים בקלחת.

תוך שנים ספורות התחילה זליגה איטית של הריבונות מהאימפריה הסלאוקית לידי היהודים, עד אשר קיבלו היהודים אוטונומיה שהלכה והתרחבה עם הזמן. כבר בימיו של יונתן, אחיו של יהודה ויורשו, התרחבה האוטונומיה היהודית, ובימיו של שמעון, אחיו הגדול, הפסיקו היהודים לשלם מס לאימפריה, ובשנת 140 לפנה"ס הכריזו על הקמת ממלכת החשמונאים, ממלכה עצמאית מהשלטון הסלאוקי.

ממלכת החשמונאים

שלטון בית חשמונאי היה תקופה של עצמאות מדינית ועוצמה צבאית, לראשונה מאז מות צדקיהו, אחרון מלכי בית דוד, ואלה לא שבו במשך כאלפיים שנה לאחר נפילת החשמונאים עד להקמת מדינת ישראל. הייתה זו תקופה של זוהר ופריחה לעם היהודי ולתרבות היהודית. תקופה של רווחה כלכלית, שנבעה מהורדת נטל המיסים ששולמו למדינות החוץ ששלטו ביהודה, ומההתרחבות הטריטוריאלית של גבולות הממלכה, כמו גם מההשתלטות על נמלים ועל דרכי המסחר.
מרד החשמונאים והתפוררות הממלכה הסלאוקית הביא להקמת מדינה יהודית עצמאית במידה מה בתחומי ארץ ישראל, עד לתחילת השלטון הרומאי על ארץ ישראל.